את אלי כהן מכיר כל ישראלי. עשרות ואולי מאות רחובות, ככרות ומוסדות ציבור בכל רחבי הארץ נקראים על שמו של "האיש שלנו בדמשק", שנתפס לפני 40 שנים והוצא להורג בכיכר המרכזית של בירת סוריה. על מקס בנט, קצין צה"ל שהיה ללא ספק אחד המרגלים הטובים ביותר שישראל הפעילה אי-פעם בבירה ערבית, רק בודדים שמעו.

בנט, שנתפס בקהיר בגלל טעות טיפשית של מפקדיו, עונה  בצורה קשה, והתאבד בכלא כדי למנוע מהמצרים לשפוט אותו למוות. אבל הסיפור המדהים על האיש האמיץ הזה הוסתר במשך שנים מהציבור, מטעמים לא ממש ברורים, תוך גרימת סבל רב למשפחתו. זה מסביר אולי את העובדה, המבישה, שעל שמו של בנט נקראים סמטה חולית ומוזנחת בקריית-שאול, בין תל-אביב לרמת השרון, ורחוב ברמלה. וזה הכל.

50 שנים עברו מאז מותו, אבל מסיבות לא ברורות עדיין נמשכת ההתעלמות הממסדית. "לפחות בפעם הזאת דאגו מהמועצה המקומית של סביון לשגר זר פרחים", אומרת לי מישל בינט דגן, בתו של מקס, דקות אחרי שחזרה מטקס זיכרון שקיימה על קברו של אביה בהר הרצל, "ערכנו את הטקס על-פי התאריך העברי, נר שני של חנוכה".

מישל בקושי הכירה את אביה אבל על הצלחתו להתבסס בצמרת המצרית מעידה תמונה חתומה שהעניק לאביה מחמוד נגיב, מנהיג מצרים בשנות ה-50 הראשונות. ההקדשה היא לאשתו ולבתו של מי שנחשב לאיש עסקים גרמני. המנהיג לא שיער שבעצם מדובר בקצין בחיל המודיעין של צה"ל.

ב-21 בדצמבר 1954, בתאו שבכלא המצרי, חתך מקס בנט את ורידי ידיו. יום קודם לכן, באולם בית-המשפט הצבאי, הוא לחש למאיר זעפרן, יהודי מצרי שנמנה על רשת ריגול ישראלית שחבריה הועמדו גם כן לדין: "מחר אני צריך לעלות לדוכן העדים, אבל בשום פנים לא אעשה זאת ולא אגרום להם את התענוג הזה. אני אתאבד". למחרת הוא אכן התאבד בחיתוך ורידיו בסכין גילוח שהבריח לתא.

הפך למומחה קשר

מאיר מקס בינט (בנט) נולד ב-1917 בהונגריה, בנם של זוג יהודים גרמנים דתיים שנקלעו להונגריה בגלל עבודתו של האב בצבא הגרמני. בגיל 18 עלתה משפחתו בעלייה הבלתי לגאלית, מאיר עבד בנמל תל-אביב אך בהמשך עבר למכאניקה והיה למומחה בתחום מכשירי הקשר.

כבר בצעירותו החל לעבוד כאיש מודיעין, תחילה בשירות ההגנה, בהמשך כקצין צה"ל. ומה הפלא: עם סיפור כיסוי מושלם של גרמני, מומחיות בתחום מכשירי קשר, ושליטה מלאה בעברית, גרמנית אנגלית, צרפתית, איטלקית ופרסית היו לו את כל הנתונים לעבודה כזאת.

החל משנת 1949 פעל בנט כקצין מודיעין ישראלי במדינות שונות במזרח התיכון. בין השאר הוא הוצב בבגדד, ולימים ישפטו אותו העיראקים שלא בפניו ויגזרו עליו עונש מוות.

בין גיחת ריגול אחת לשנייה, באחת החופשות שלו בארץ, הכיר בנט את ג'ין, עולה חדשה מדרום אפריקה, ונשא אותה לאישה. אהובתו החדשה לא הייתה מאושרת מעבודתו המאוד לא שגרתית, אבל הוא שכנע אותה שפעילותו חיוניות לביטחונה של מדינת ישראל.

בסוף 1951 קיבל בנט משימה - לחדור לצמרת השלטון בקהיר ולדווח למטכ"ל על המתרחש במצרים. כאן המקום להזכיר שמצרים הייתה אז האויבת החזקה ביותר של ישראל, ולמקבלי ההחלטות בירושלים לא היה מידע אמין על המתרחש בארץ הנילוס. עוד צריך להזכיר שבאותה תקופה התאפיינה פעילות קהילת המודיעין הישראלית בעיקר בחובבנות גדושה בתככים בין הארגונים השונים - חיל המודיעין והמוסד לתפקידים מיוחדים, שרק החל להתגבש. מרגלי ישראל התקוטטו על משאבים, ציוד והקצאת משימות, ופעלו בלא תיאום כשמדי פעם הסוכנים של ארגון אחד הפריעו, שלא במתכוון, לפעילות ארגון אחר.

אבל בנט לא ידע את זה. הוא היה פטריוט ומקצוען. כדי להתבסס בקהיר, הוא חידש את אזרחותו הגרמנית ובנה לעצמו סיפור כיסוי של מומחה לפרוטזות (גפיים מלאכותיות) בשם מקס בנט, נציגה של חברה גרמנית, "לאופנברג", המתמחה בייצור גפיים כאלה.

אימוץ הזהות החדשה-ישנה לא היה קל לבנט, שרבים מבני משפחתו הושמדו בשואה.

אבל למרות הקשיים, לבש מאיר בינט את זהותו החדשה, יצא למצרים ושם הצליח לרכוש במהירות את אמונם של ראשי מערכת הביטחון המצרית. המצרים אהבו את העובדה שהמומחה הגרמני, אותו הכירו כמקס בנט, באמת התעניין בשלומם של הנכים, רבים מהם חיילים שנפגעו במהלך המלחמה נגד ישראל, דאג להשיג להם את הגפיים הטובות ביותר, ולא התייאש גם ממקרים קשים במיוחד.

במקביל, הגדיל בנט את חוג מכריו בקהיר, וכישוריו הטכניים והשיווקיים צדו את עיני מנהלי "פורד" במצרים, שהציעו לו תפקיד בכיר בחברה. בשלב מסוים, אחרי שהתבסס, הביא בנט את אשתו ואת בתו, שהייתה אז תינוקת. "היינו משפחה מבוססת", סיפרה ג'ין על החיים בקהיר, בדירה רחבה ברובע יוקרתי, עם טיולים ברחבי מצרים ששימשו ככיסוי לעבודת הביון של אביה. את שאסף בסיורים ושמע מפי חבריו המצרים והזרים, שידר בנט בשעות הלילה במכשיר הקשר שלו למטה המודיעין הצבאי בתל-אביב.

מאיר בינט - מקס בנט, היה רב סרן בצה"ל, כפוף ליחידה חשאית במיוחד של המודיעין הצבאי. הוא עבד כ"זאב בודד", בלי שום קשר לחוליות ישראליות אחרות שפעלו במצרים.

אבל יום אחד, בהחלטה מטופשת וחסרת אחריות, בניגוד לכל כללי הפעילות החשאית, קיבל הוראה להעביר כסף לפעילי חוליית מודיעין ישראלית בקהיר.

הייתה זאת חוליה של יהודים צעירים, כולם פעילים בתנועות ציוניות, שגויסו על-ידי המודיעין הצבאי ובקיץ 1954 קיבלו משימה שהיום נשמעת כהזויה לחלוטין והידועה בשם "עסק הביש": לבצע פעולות חבלה נגד מתקנים בריטיים ואמריקאיים בקהיר ובאלכסנדריה, כדי לגרום לממשלת הוד מלכותו לבטל את ההחלטה לפנות את בסיסי הצבא הבריטי באזור תעלת סואץ.

חברי החולייה, שעברו אימונים שטחיים ביותר, נתפסו כבר בתחילת הפעילות, ועברו עינויים קשים. במהלך חקירה נוקשה במיוחד הודתה חברת הרשת, מרסל ניניו, כי קיבלה כספים מסוכן ישראלי אחר. הפרטים שמסרה לחוקריה הובילו אותם לאיש העסקים הגרמני מקס בנט.

"למאיר בינט לא היה שום קשר לאנשי עסק הביש", חוזר ומדגיש אברהם דר, קצין מודיעין שפועל במצרים, בריאיון ל"מעריב". "הוא נלכד בגלל טיפש, אחד ממפעיליו בארץ, שרצה להעביר כסף ליחידה בקהיר". לאברהם דר ולחברים אחרים של בנט חשוב להדגיש כי בניגוד לכמה מרגלים ישראלים רבי תהילה, שנתפסו במדינות ערב בגלל טעויות וחוסר זהירות, הוא פעל ללא דופי ונתפס אך ורק בגלל מחדלים של מפעיליו בארץ.

מסכת העינויים שעבר בנט בחקירת המודיעין המצרי הייתה קשה ואכזרית. "פניו היו נפוחות וזבות דם בצורה נוראה. חלק גדול מעור גופו קולף בחוטי ברזל. עיניו ואפו היו תפוחים וכולו דמה למי שיצא זה עתה ממלתעותיהן של חיות טרף", העיד לימים מאיר זעפרן, מחברי רשת הריגול.

חופשה בלתי מוגבלת

לאזרחי ישראל של 2004, החשופים לדיווחים מפורטים על ההתגייסות הכללית למען רון ארד, המאבק הבינלאומי להחזרת גופתו של אלי כהן והפעילות לשחרורו של יונתן פולארד, ודאי קשה להבין זאת. אבל האמת היא שלפני 50 שנים בסך הכל, נטשה ממשלת ישראל בכלא המצרי את אסירי "עסק הביש" ואת קצין צה"ל מאיר בינט.

ישראל הרשמית, נבוכה ומבוישת, הכחישה כל קשר לחברי רשת החבלה שהועמדו למשפט בקהיר וטענה כי מדובר בתרגיל תעמולה מצרי. כאן גם המקום להזכיר ש"עסק הביש" והוויכוח "מי נתן את ההוראה לפעולה" התפתח לביצה פוליטית שהפילה ממשלות בישראל, וכל זה התרחש כשפרטי הפרשה אפופים במעטה חשאיות ואסורים לפרסום על-ידי צנזורה קשוחה. היחיד שהצליח לקרוע משהו ממעטה החשאיות היה השבועון "העולם הזה", שחשף אמנם את כל הסיפור אבל כדי להערים על הצנזורה הפך אותו לפרשת ריגול יוונית-טורקית.

שניים מחברי הרשת, מרזוק ועזאר, הוצאו להורג. אחרים נדונו לתקופות מאסר ארוכות, ועד תחילת שנות ה-60 ישראל נמנעה מלטפל בהם.

ומכיוון שמאיר בינט - מקס בנט נשפט ביחד עמם, הכחישה ישראל כל קשר אליו. ההתעלמות הייתה גורפת ופגעה גם במשפחה. "אף אחד לא הודיע לי מה קרה למאיר", סיפרה ג'ין, שישבה באירופה. היא התקשרה ביוזמתה למשרד "פורד" בקהיר, ונענתה ש"מר בנט יצא לחופשה בלתי מוגבלת". כועסת ומרירה חזרה האלמנה לישראל, עם ילדה קטנה, ועם סיפור מדהים שנאסר עליה בשם "ביטחון המדינה" לספרו, אפילו לא לקרובי משפחה.

עצמותיו של מאיר בינט הועלו בחשאי לישראל חמש שנים אחרי מותו, וביום חורף קר וגשום הוא נקבר בטקס סודי בהר הרצל, בקבר שמטעמי חשאיות וביטחון לא סומן שנים רבות. עד לחתימת הסכם השלום עם מצרים אסור אף היה לכתוב או להזכיר את שמו.

"במשך שנים רבות, בעצם מאז 1968 - השנה שבה שוחררו מהכלא והגיעו לארץ נידוני פרשת 'עסק הביש' וניתן פומבי לכך שהם פעלו בשליחות המדינה, אמי ובהמשך גם אני  ניסינו להביא לכך שאבי יקבל את ההכרה והמקום הראוי לו בהיסטוריה של המדינה", אמרה בתו מישל בטקס שנערך בתחילת החודש לרגל הקרנת סרט שסוף כל סוף מציג את פועלו של מקס. "עד היום אבי לא זכה להנצחה ראויה. לצערי עליי לציין בהזדמנות זו שאפילו כשעשו את הסרט על 'עסק הביש' ב-1997 במ.ל.מ (מרכז למורשת המודיעין), וקודם לכן את התוכנית - חיים שכאלה על 'נידוני קהיר' בערוץ 1 בסוף 1989, לא רק שלא פנו אלינו לפני מעשה - לא יידעו אותנו גם לאחריו".

אשתו של מקס, ג'ין, נפטרה לפני חמישה חודשים, ועד יום מותה לא סלחה למדינת ישראל על שהפקירה את בעלה. "מקס לא היה צריך למות בשביל מדינה כזאת", היא נהגה לומר במרירות.

"אם אבי כבר מוזכר באיזו פינה נידחת - העובדות לגביו בדרך כלל לא מדויקות ושוב נצבט לי הלב ושוב אני אוספת את עצמי ומתיישבת לשלוח הבהרה", הוסיפה מישל ואמרה. "זו הזדמנות שלי להוסיף שאני מחכה עדיין ליום שבאיזה תשבץ באיזה עיתון יופיע הערך 'סוכן מודיעין ישראלי שפעל במצרים' והתשובה תהיה מאיר בינט".

מדובר במשאלה צנועה של משפחה שנגרם לה עוול נורא. אולי הסרט המביא את סיפורו המדהים של סגן אלוף מאיר בינט, קצין מודיעין ישראלי יוצא דופן, ואמור להיות מוקרן בקרוב באחד הערוצים, יזכה סוף-סוף את בינט בקצת מההוקרה ומהערכה המגיעים לו.