ביום בו ישראל תרעד
יום רביעי, ה' בשבט התש"ע, 20 בינואר 2010, 21:00
13s.jpg
תרגיל חילוץ של פיקוד העורף, בשנה שעברה. אפילו בובות קשה לחלץ. צילום ארכיון: רות נעמה פז
13 bS.jpg
נזקי רעידת אדמה באילת. זה עוד כלום לעומת מה שצפוי. צילום ארכיון: יהונתן בן-יתח, "מעריב"
הדיווחים מהאיטי מעוררים שאלה מטרידה: האם ישראל בכלל מוכנה לרעידת אדמה? # למומחים יש תשובה ברורה לעניין: לא # ובהרחבה: כשהשבר הסורי–אפריקאי יחליט להתעורר, גם אנחנו נתעורר. לסיוט # לפחות 10,000 בני–אדם ייהרגו, כ–80 אלף ייפצעו וכ–400 אלף ייוותרו ללא קורת גג # אבל יש גם בשורות טובות: תהליך ההיערכות לקראת אסון אפשרי נמצא סוף–סוף במגמת שיפור # בינתיים, עד שהכול יהיה פיקס, מומלץ מאוד שתחזקו את הקשר עם השכנים )

נועה הורוויץ ודנאל אל–פלג

כששר הביטחון או ראש הממשלה עולים אל דוכן הנואמים במשכן הכנסת, בכנסים למיניהם או לפני בחירות, ברור לכולם מה יהיה סדר הנאום. קודם כל יגיע הנושא הביטחוני. שרשרת האיומים. איראן, עזה ומתיחות מתחלפת עם מדינה תורנית במזרח התיכון. אחרי זה יוסיף הבכיר כמה משפטים על מאבק חברתי. ולסיום - הוא לא יגיד אפילו מילה אחת על תוכנית ההיערכות שלו לרעידת אדמה.

ככה זה, בישראל נדמה לפעמים שאף אחד לא לוקח בחשבון איומים שאינם משוגרים לכאן בצורת רקטות, כאלו שלא מגיעים מצפון או מדרום. בארץ לא מתייחסים ברצינות לאסונות טבע. קל לדחוק הצדה את הצורך המידי להתמודד עם התרחיש הזה, בעיקר כי בינתיים הוא מוצג לנו כאירוע המתרחש מבעד למרקעי הטלוויזיה. בניגוד לאיומים האחרים המקשטים את כותרות עיתוני הבוקר מדי יום, שעבורם תוכלו למצוא בכל בית פתרונות מיגון - ממסכות האב"ך למתקפה כימית ועד הממ"דים והניילונים לאיטום מהיר - אף אחד לא באמת יודע מה צריך להחזיק בסלון כדי להתכונן לרגע שבו האדמה תרעד תחת רגלינו.

למרות מיקומנו הבעייתי משהו על השבר הסורי–אפריקאי, קשה למצוא אזרחים שמתייחסים לרעידת אדמה באותה תשומת הלב שמוענקת לאיום האיראני. אבל זה שקשה למצוא אותם לא אומר שהם לא קיימים. אחד מהאזרחים המודאגים מהיום בו תחליט האדמה לרעוש הוא תא"ל (מיל') זאב צוק–רם, ראש רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון, שחוזה תרחיש לא אופטימי במיוחד: בין 10,000 ל–14 אלף הרוגים, כ–80 אלף פצועים ו–400 אלף תושבים שיישארו ללא קורת גג. "זאת לא תהיה קטסטרופה כמו בהאיטי", אומר צוק–רם, "אבל אנחנו לא מספיק מוכנים".

טוב שיש שכנים

מאז שהוקמה לפני שנתיים, עוסקת רח"ל, הרשות הממשלתית האחראית על ריכוז כל הגופים שיפעלו כאן בזמן חירום, בתיאום בין המשרדים והוועדות שיצטרכו לחלץ ולשקם את מי שימצא עצמו תחת ההריסות. החדשות הטובות הן שהתהליך הזה מתקדם. החדשות הפחות טובות הן שהוא לא מתקדם מספיק מהר.

אם נסכים עם ההנחה שרעידת אדמה בישראל היא לא שאלה של אם אלא של מתי, עדיף היה לארח אותה במחוזותינו בעוד חצי שנה לפחות. לפני כן, מסבירים ברשות, פשוט לא נהיה מוכנים. "רח"ל לקחה על עצמה את המשימה הזו, אבל עדיין יש פערים", מסביר צוק–רם. "אני רוצה שאנשים יידעו שלא הכול סגור. עוד יש מה לעשות".

"אנחנו מדינה שמוכנה ברמה נמוכה–בינונית למצב כזה", מצטרף רמ"ח אוכלוסייה בפיקוד העורף, אל"ם ד"ר חיליק סופר, שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בנושא זה. "הדבר נמדד על–פי חיזוק מבנים, חיזוק עצמים לא מקובעים, תרגולים, הדרכה, ציוד חירום ומדדים נוספים. אפשר לעשות עוד. ככל שנתכונן יותר, יהיה אפשר להציל יותר אנשים".

"בהאיטי בנו מלכודות מוות ואחרי זה מתפלאים שנלכדו בתוכן", מחדד ראש ועדת ההיגוי להתמודדות עם רעידות אדמה, ד"ר אבי שפירא, בניסיון להסביר את ההבדל בין מה שקרה לאי המקולל ומה שצפוי לישראל. "בעיקרון, היום רמת הידע היא כזו שכשאנחנו רואים הרוגים ברעידות אדמה אנחנו מסתכלים על זה כקטל מיותר".

על–פי הערכות שמציג ד"ר שפירא, בין עשרה ל–20 אחוז מהמבנים בארץ אינם עומדים בתקני רעידות האדמה. "אם בישראל יש כמיליון מבנים, בסביבות ה–200 אלף לא עמידים בתקן ובכל מבנה כזה גרות הרבה משפחות", הוא מתרגם למספרים. "ואני מקווה שאין יותר מבנים כאלה - זה מספר עצום". לדבריו, בניינים אלה ישנים יחסית ונבנו לפני 1980, אז נכנס התקן המחייב בנייה עמידה בפני רעשי אדמה. ולא מדובר רק בבנייני מגורים - גם בתי–חולים, בתי–ספר, בתי–כלא ומוסדות ציבור שונים שנבנו לפני התקן מחויבים בחיזוק. בינתיים, הם מחכים לתקציבים.

אז מה עושים כדי לעודד את התושבים לחזק את בתיהם? בדיוק לשם כך יצאה מדינת ישראל במבצע סוף עונה במשרד התשתיות: הוסף בטון - קבל זכויות בנייה. מדובר בתוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה, המכונה תמ"א 38 - ומציעה פתרון חלקי לבעיה. עם זאת, בעיות ביורוקרטיות וחוסר כדאיות כלכלית לא בדיוק מושכים את האזרחים ומעכבים אותם בדרך אל המיגון. גם הפיקוח על בנייה חדשה לא נעשה באופן מסודר, אבל זה מה שיש כרגע.

"בכל המדינות המסודרות שבהן יש פוטנציאל רעידות אדמה, מודיעים לאזרחים: הבית שלכם לא עומד בתקן, תחזקו אותו", מספר ד"ר שפירא. "המצב הזה דומה למצב בו המדינה אומרת שאתה לא יכול לנסוע באוטו בלי ברקסים, אבל היא לא נותנת לך כסף כדי לקנות בלמים. ישראל, לעומת זאת, היא המדינה היחידה בעולם שעוזרת בצורה משמעותית בתחום הזה. המדינה מוכנה לתת מימון של הוצאות החיזוק על–ידי זכויות בנייה. היא אומרת: נאפשר לכם לבנות, לדוגמה, עוד קומה אחת בבניין, תמכרו את הדירות ועם הכסף תחזקו את המבנה. זה אולי לא יכסה את הוצאות החיזוק, אבל זה יעזור".

אבל כשמתכוננים לחירום, לא רק הפרט הוא האחראי לשלומו. הנטייה האוטומטית היא להטיל אחריות מלאה על ה"מדינה", אולם לדעת המומחים יש מקום לדרבן דווקא את הרשויות המקומיות. "ברגע שיש רעידת אדמה, עד שיגיע חילוץ ועד שהמוסדות ייתנו טיפול, שזה בערך 24 השעות הראשונות, האחריות תהיה ברמת העיר", מסביר צוק–רם. "לשם כך אנחנו מקימים בשנה האחרונה יחידות חילוץ אזרחיות ברשויות המקומיות. זו גם פלטפורמה טובה לחבר את האוכלוסייה למתרחש".

"לצערי, חלק מהרשויות חושבות שזו בעיה של המדינה. אבל המוטו העיקרי הוא שזו בעיה של האזרחים", מחזק שפירא. "מי שהציל אנשים בהאיטי הם עוברי אורח, שכנים ובני משפחה. אנחנו שומעים שיחידות החילוץ שהגיעו מכל העולם מצאו בן–אדם אחד - מה זה בהשוואה לעשרות אלפי הרוגים? מי שמטפל באוכלוסייה פגועה זו האוכלוסייה עצמה. לכן, הכי חשוב זה להיות חבר של השכנים בתקווה שהם יודעים משהו על עזרה ראשונה וכיבוי שריפות".

מתכוננים לגרוע מכול

אחרי שלמדתם לסמוך על השכנים, תצטרכו ללמוד לסמוך גם על פיקוד העורף. את עיקר הניסיון שלהם צוברים החיילים הכתומים באימונים, אבל גם בפעילויות חילוץ במשלחות שהגיעו לאתרי אסון ברחבי העולם, בהם גם האיטי. אל"ם בן–צבי אליאסי, רמ"ח תורה ופיתוח בפיקוד העורף, הוא מעין גורו של משלחות החילוץ. הוא ביקר בהודו, ביוון ובטורקיה, וכנראה לא יופתע למראה של רעידת אדמה גם כאן בארץ.

כשהוא מתבקש לתאר תמונה של תרחיש כזה, מדבר אליאסי בעיקר על כאוס וחוסר אונים רב. "בזירת אסון רואים הרס בקנה מידה שאנחנו לא מתארים או מדמיינים", הוא מתאר. "כל התשתיות נעקרות, צירים חסומים, מבנים קורסים או נוטים לקרוס. רוב האוכלוסייה יוצאת ומתפנה בכוחות עצמה לכל מיני אזורים לא מוגנים, בני משפחה עושים מאמצים לאתר את קרוביהם, ובמקרים מסוימים אפילו מנסים להציל רכוש. ברגע שהם מזהים מי עומד מולם, הם מנסים לנתב אותנו למבנים שלהם ופשוט להפעיל את האנשים והיכולות שלנו".

את אותם מפעילים אזרחיים מכנה מפקד גדוד שחר, גדוד החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, סא"ל שי בלאיש, "מודיעין אוכלוסייה". עליהם, בעצם, צריכים המחלצים להישען. "איך ידעה המשלחת שיש לכוד בין ההריסות בהאיטי? הוא שלח אס–אם–אס למשפחה שלו ואמר שהוא בחיים, אבל לכוד. הם הצליחו להעביר את המידע למשלחת והיא הגיעה לאתר", מדגים בלאיש. "בכל גדוד חילוץ יש לנו קצין התנהגות אוכלוסייה, בסדיר ובמילואים, שמקשר בינינו לבין האזרחים. אם, נניח, נגיע למבנה שקרס במרכז הארץ, הדבר הראשון שנצטרך לעשות זה לדעת מה אנחנו לא רואים. בשביל זה משתמשים גם במהנדסים שישרטטו איך נראה המבנה טרם קריסתו וגם בקצין ההתנהגות שאמור להבין כמה אנשים שהו בבניין. כשיגיעו משפחות, נתחיל לתחקר אותן. מעבר לכך אין לנו יכולת לנבא כמה אנשים יש".

בהיעדר מודיעין מסודר, קשה לוודא לחלוטין שכל הנוכחים בבניין אכן חולצו בהסתמך על שמועות בלבד. על כן נאלצת פעולת החילוץ להימשך שעות ארוכות. "בעיקרון אנחנו עוזבים בניין רק אחרי שאנחנו מסמנים 'וי' על כל נעדר שהגענו אליו. זו עבודת נמלים", מסביר בלאיש. "למשל, בתרגיל שעשינו עם בובות עבדנו 40 שעות ברצף כדי להוציא את כולן".

היתרון בחילוץ בובות הוא שלא צריך להתמודד עם ההלם שאחרי. הן חוזרות למחסן של פיקוד העורף, אפתיות כלפי מה שעבר עליהן. אך מתברר שבשעות הראשונות שאחרי רעידת אדמה אמיתית, נוהגים גם האזרחים להגיב באופן דומה. "בזמן הסמוך לאירוע, אפילו בימים הראשונים, האוכלוסייה די אדישה למצב", מספר אליאסי. "אחר–כך, משתנה התגובה לפי המקום: בטורקיה, הם לא עזבו את אזורי ההרס, הדליקו מדורות, נשארו בקומונות לאורך כל פעולות ההצלה ושמרו על קשר עין כדי לראות אם נצליח להוציא מישהו. בהודו, אחרי הקריסה כמעט לא ראינו פעולות חילוץ. אנשים עזבו את הערים מחשש לאפטר–שוק. אני לא יודע להגיד לאיזו תגובה צריך לצפות בישראל, אבל אם נסתכל על תקופה של עתות חירום, של מלחמה, בדרך כלל האוכלוסייה נשמעת להוראות והיא תצפה לקבל אותן".

המשלחת הישראלית, שלרוב משוגרת למקומות אחרים בעולם, אחראית לפעול גם במגרש הביתי שלנו במידת הצורך, בהרכב רחב. שלושת המ"פים שעתידים להיכנס לתפקידם בשנה הקרובה בגדוד שחר, מתרגלים בימים אלה חילוץ אמיתי בהאיטי. במצב חירום בישראל הם אלה שיובילו את הגדוד שלהם, בתיאום עם בסיס ההדרכה הפיקודי (בה"ד 16), יחידת החילוץ וההצלה הארצית (היחצ"א), גדוד החילוץ וההצלה החדש קדם וגדודי חילוץ במילואים המפוזרים בין מחוזות הפיקוד.

"בסוף, כשתהיה רעידת אדמה בארץ, המון אנשים יגידו: 'אמרנו לכם'. אנחנו לא כאלה. אנחנו מקווים לטוב, אבל מתכוננים לגרוע מכול", מבהיר בלאיש. "אנחנו מתכוננים לאירוע בקנה מידה של האיטי".

גם אנחנו נזדקק לסיוע של משלחות מחו"ל?

"יש פה מערך חילוץ שברוך השם לא התנסה עד היום בהפעלה מלאה. המצב הקרוב ביותר שהיה לנו הוא המלחמות האחרונות. אז אני לא יודע אם צריך משלחות. נגיד ככה: בפקודות שלנו ובתרגיל אין שלב שקוראים למשלחות מבחוץ".

לי זה לא יקרה

רעידת האדמה החזקה האחרונה שפקדה את ישראל התרחשה איפשהו בימי המנדט הבריטי, בשנת 1927. מי שחי היום וזכה לחוות אותה, כבר כנראה סובל מבעיות זיכרון שלא מאפשרות לו לשחזר את הרגעים ההם. באותם הימים הייתה ישראל מיושבת בדלילות יחסית וברעש האדמה בעוצמה של 6.3 בסולם ריכטר נהרגו בסך הכל 300 איש - מספר פעוט יחסית לסדרי הגודל באסונות האחרונים.

אולי בגלל מרחק הזמן, מסתכלים בארץ על סיטואציה כזו כעל משהו בדיוני. "עבור רוב האזרחים זה נראה משהו מחוץ לארץ, מטורקיה ומסין, לא משהו שהתרחש פה בעבר הקרוב או הרחוק", מסכים אל"ם סופר. "אין מחזוריות לרעידת אדמה. הייתה אחת לפני 83 שנה ויכולה להיות גם מחר בבוקר, אבל אנשים שאננים".

"אנחנו פשוט לא חווינו את זה", מחזק צוק–רם. "מלחמות חווינו, אז אנחנו יודעים מה זה, וזה נראה לנו הדבר הכי גרוע. רעידות אדמה קורות רק במקומות אחרים, אז אנשים מדחיקים ואומרים, 'לי זה לא יקרה'. היום אנחנו לא מספיק מוכנים לתרחיש כזה. רח"ל עובדת על תיאום מול כל הגופים, אבל יש פערים. אני רוצה שאנשים יידעו שיש פערים", הוא חוזר ומדגיש.

מג"ד שחר מבקש להדגיש שדווקא רעידת אדמה מסוכנת בעיניו אפילו יותר מהטילים שמכירים כאן היטב. "אם מסתכלים על איום הטילים, אז לא כל טיל פוגע במבנה ולא כל טיל שפוגע גורם לקריסה", הוא מסביר את עמדתו. "בסופו של דבר, ירי גורם להרס מאוד ממוקד. גם מטח טילים עושה בסוף נזק נקודתי. רעידת אדמה כמו שראינו בהאיטי גורמת נזק גדול ורחב. בטוח לא נקודתי. אפשר ממש לראות את הנתונים. כמה מבנים קרסו במהלך מלחמת לבנון השנייה? אף לא אחד".

ישנם, כתמיד, אזרחים שהחליטו להגדיל ראש. כאלו שדווקא מפריזים במוכנותם לרעש האדמה הגדול. ד"ר אפרים לאור, למשל, אותו החליף ד"ר שפירא בתפקיד, סיפר בריאיון ל"דה מארקר" על המשרוקית ששוכבת דרך קבע בתיקו לצד פנס, מצלמה, מצפן, רדיו ומסכת אב"ך חד–פעמית. הוא גם תיאר איך יצק 340 קוב בטון לביתו, בעוד הממוצע לבית עומד על 120 קוב, והמליץ לכולם להוסיף את שמם על גב השעון לצורך זיהוי ולהתחיל לגדל צמחי מרפא בגינה הפרטית.

אבל גם כשהדרישות מהאזרחים הן מוגזמות פחות, רובם הגדול מעדיף פשוט לשים את זה בצד. לרוע המזל, התרעה מקסימלית על רעידת אדמה תעמוד, כפי הנראה, רק על 15–30 שניות במקרה הטוב. "בענף מדעי ההתנהגות אנחנו חוקרים כמה אנשים מוכנים לקבל הדרכה בנושא רעידות אדמה ועד כמה תופסים את זה כאיום חמור", מספר אל"ם סופר. "בסקר האחרון שאלנו כמה אנשים ביצעו פעולות בבית בשביל להתמודד עם האיום הזה והסתבר ש–92 אחוז לא עשו דבר".

והשלטון, הוא צריך להעלות הילוך?

"המודעות לסכנה הזו מתעוררת מדי פעם, גם כשמרגישים רעידת אדמה חזקה וגם כשמסתכלים בטלוויזיה ורואים בעולם", משיב ד"ר שפירא. "אני לא אוהב לנצל את ההזדמנות של קטסטרופה כדי לבוא ולומר: 'אמרתי לכם', אבל אני מניח שהיום יותר אנשים מבינים שאי–אפשר לסמוך על זה שזה לא יקרה בקדנציה שלהם".