הרוש. ''אני מרגיש שהפכתי למדריך תיירים''. צילום: יהונתן בן-דוד, "במחנה"

עוד בערוץ ימים של שקט השכנים מלמעלה מכים גלים מעבר לגדר יומן מבצעי נח"ל עוז לכל הכתבות

שיט קיאקים דורש מיומנות חתירה בסיסית. החוכמה היא לשלוט בגלים, אבל לא לפחד מהיסחפות מבוקרת. החותר ספק ערני, ספק מנותק. הוא נשאר עם היד על הדופק, אבל משתדל שלא ללחוץ יותר מדי חזק. יש משהו ממכר בתחושת המרץ השקטה שמקנה הסירה הצרה. רבים נשבו בקסמו של הספורט ובשנה האחרונה הצטרף לחותרים גם ניקי לוי, סגן הקב"ט של המועצה האזורית אשכול. "אחרי מבצע 'עופרת יצוקה', התפנה לי פתאום זמן", הוא מסביר, "לא ידעתי מה עושים עם זה אז פיתחתי תחביבים".

בתקופת המבצע, ובזו שקדמה לה, לא היה סיכוי שאדם כמו לוי יחלוק רגעי אושר עם סירה. כל נפילת קסאם הקפיצה אז את קציני הביטחון במועצות ואת רכזי הביטחון השוטף ביישובי עוטף עזה. הם היו מגיעים למקום האירוע בכל שעה כדי לדקור את נקודת ציון הנפילה, וכדי לבדוק האם היו נפגעים, האם נגרם נזק.

אבל עם סיום המבצע השתנה הכל. האנשים שהיו המרכז של הדרום, אלה שידעו הכל, שטיפלו בכל, נדחקו פתאום הצדה, והתבקשו להתרגל לקצב חיים קצת יותר נורמלי, כזה שמאפשר שעות שינה, וכן, גם חתירה בקיאק.

"התקופה של מבצע 'עופרת יצוקה' הייתה אינטנסיבית מאוד עבורי", מספר לוי, "לא ישנתי, לא אכלתי, הייתי בתנועה מתמדת". לוי מסובב את ההגה, הג'יפ הכסוף שלו משאיר את טביעות גלגליו בקרקע, ומהחלונות נשקף נוף צבוע בירוק של טבע. "המבצע נגמר", ממשיך סגן הקב"ט בסיפורו, "ואז, בבת אחת זה נחתך. נתקעתי. ניסיתי לזוז וכלום לא קרה. הרגשתי כאילו נתתי פול גז בניוטרל".

לוי משחזר את תקופת המבצע. "היינו יושבים בחמ"ל של המועצה משעות הבוקר המוקדמות עד הלילה", הוא נזכר, "האווירה שם הייתה מקצועית, פעלנו באיפוק ובלי לחץ. התיאום בינינו היה מרשים. מוזר לומר, אבל תקופת 'עופרת יצוקה' הייתה, בסך הכל, חוויה חיובית".

בשנה החולפת, עוסק סגן הקב"ט במשימות מנהלתיות. סדר יומו מתחיל במשרד, שם הוא מנהל מלחמות עם ניירת, ורק אחר־כך הוא יוצא למקום שאותו הוא מכיר הכי טוב, לשטח. גם שם, לרוב, לא ממתינות לו דרמות גדולות.

געגועיי לדני קושמרו

קובי הרוש, הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של העיר שדרות, מרגיש גם הוא את ההבדל שטלטל את חייו המקצועיים בשנה האחרונה. גם הוא מכיר בפער המשמעותי שבין הלחץ שאפף אותו אז לעומת היום. "אין ספק שיש לי עכשיו יותר זמן למשפחה ולעצמי", הוא אומר. "לפני שנה, אפילו פעולות בסיסיות כמו בדיקות רפואיות היו נדחות כי תמיד היה משהו יותר דחוף לעשות".

הרוש הוא דמות מוכרת בעיר. כשהאזור היה מוקד התרחשויות מרכזי, הוא היה מהראשונים להתראיין לכל מהדורת חדשות או עיתון. על המחשב במשרדו עדיין שמור קישור לריאיון מצולם שערך עמו דני קושמרו לפני כשנה. בחמש הדקות של הכתבה, נצפה הרוש, המכונה "רודף הקסאמים", כשהוא רץ ממקום למקום, מנסה להשליט סדר בעיר ובתוך כך גם להרגיע את בתו, אז בת 11. הרוש מראה את הכתבה לכל דורש, ואף על פי שהוא עצמו כבר מכיר אותה בעל פה, הוא עדיין מביט במסך בריכוז רב, נותן לאדרנלין ההוא לחזור ולחלחל בעורקיו.

מאחוריו, על הקיר, תלויים תעודות ומכתבי הוקרה, המעידים על מבקרי העיר הרבים שעברו דרך משרדו. "אנשים באים לראות את שדרות, להבין טוב יותר מה קורה כאן", מסביר הרבש"ץ, "זה מאוד שכיח בתקופה האחרונה. אני מרגיש שהפכתי למדריך תיירים, יש לי יותר התעסקות עם משלחות מאשר עם רקטות".

מעט צפונית משדרות, במועצה האזורית אשכול, הג'יפ של סגן הקב"ט ניקי לוי ממשיך להתגלגל קדימה. "כמה תפוחי אדמה", מתמוגג לוי ממושב הנהג, "איזה יופי". לצד תפוחי האדמה, נראים בשטח גם גפנים וכרובים, ובקרוב יתמלא האזור בכלניות. גם בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", מסביר סגן הקב"ט, היו חיים על האדמה, אבל פחות. "הטנקים קצת השחיתו את הקרקע וגם ירי הצלפים לא תרם לשגרת העבודה", אומר לוי, "מבחינתי, לראות את החקלאים חוזרים לתפקוד מלא, זו הצדקה של המבצע".

החקלאים, ברובם, הם אנשים מבוגרים, כאלה שעובדים את האדמה ללא לאות. השאר הם צעירים שסיימו לא מכבר את שירותם הצבאי. "הם רואים בגידולים שמירה על גבולות המדינה", מסביר לוי, "אנחנו מגדלים ממש עד לגדר, וזו לא סתם קלישאה. חשוב לזכור שאלה השטחים שלנו ושמותר לנו לגדל איפה שאנחנו רוצים. גם בתקופה של 'עופרת', הם המשיכו לעבוד, יש שיגידו: 'אין שכל אין דאגות', אני אומר 'אידאולוגיה'".

עדיין מציקים לגננות

האווירה בתוך הג'יפ המקפץ מזכירה טיול של סוף שבוע. את הפסטורליה מפרים רק צפצופי מכשירי המוטורולה, הזרוקים דרך קבע על מושב המכונית. אלה מזכירים כי בכל רגע נתון יכול לקרות משהו שיגרום למחוגי מד המהירות לזנק קדימה, אל עבר יעד בו הצבע האדום הוא לא של כלניות בראשית פריחתן.

"הקסאמים לא נעלמו, הם פשוט לא מופיעים בחדשות", אומר לוי. "'עופרת יצוקה' לא הייתה מלחמה של ממש. זה היה מבצע מוגדל מאוד, אולי מלחמה לייט, מלחמה דה לוקס. בסך הכל הוענק לתושבים מרווח נשימה, אבל אנחנו מפוכחים ומבינים שזה רק עניין של זמן עד הסיבוב הבא, זהו טבע הדברים".

את ההפוגה מנצלים בינתיים לבניית מקלטים והקמת מוסדות ממוגנים. בשדרות נבנו בשנה האחרונה כ–1,400 חדרי בטון בסמוך לבתים, ומספר זה צפוי להכפיל את עצמו עד סוף 2011. גם אשכול הצטרפה לתנופת הבנייה: בתחילת השנה מוגנו בתי–ספר וספריות במועצה האזורית. בד בבד, גם התפנו במועצה לפיתוח תשתיות, ולפני כשבועיים החלו בסלילתו של כביש חדש. במועצה אזורית שדות נגב, המרוחקת יותר מהגדר, תחל הבנייה רק בשנה הקרובה, כאשר קיבוץ סעד יהיה הראשון להתמגן.

ההיערכות מתבצעת במישורים נוספים. "האזור בבלגן מאורגן", מתאר ניקי לוי, "מעבר לכך אנחנו גם נערכים ביטחונית בהתאם ללקחים מהמבצע. אנחנו לא שוקטים על השמרים, דואגים לציוד ומאמנים כוחות כוננות. במבצע זכינו לסיוע ולתמיכה מכל העולם, אבל אנחנו יודעים שלא תמיד יהיה על מי לסמוך. להערכתי, המלחמה הבאה לא תהיה מוגבלת רק ליישובי עוטף עזה, אלא תיגע בכלל אזורי הארץ. יש אפילו סיכוי שנהפוך למועצה שקולטת אליה תושבים שמחפשים מחסה, ולא מחפשת מפלט לתושביה שלה".

בסך הכל מרגיש סגן הקב"ט כי מטרת המבצע הושגה. "עצם זה שיש שקט ואנשים יוצאים לעבודה וחוזרים, זה כבר משהו. ילדים פתאום משחקים במרחבים פתוחים ולא במרחבים מוגנים", הוא אומר, "באשר לירי הקסאמים, הוא ייפסק רק כשיבוא השלום. אני לא איש בשורות".

והילדים אכן משחקים בחוץ. בסמוך לקיבוץ נירים, בין סבך עצים, יושבות שתי גננות כשמסביבן פעוטות. לאדם הבא מבחוץ, פיקניק כזה לא ייראה כמו עניין חריג. רק תושבי המקום מבינים שכאן ההתקהלות היא דבר לא רגיל. "התמונה הזו כלל לא מובנת מאליה", מבהיר סגן הקב"ט, "עד לפני חצי שנה זה לא היה קורה. גננות היו מחכות לגושפנקה ולאישור מגורם מוסמך בשביל להוציא ילד לטיול בגינה".

גם בקיבוץ עלומים שבשדות נגב, הגננות חשות בהבדל. "השקט מבורך. סוף־סוף אפשר להתנהל בצורה נורמלית", מציינת הגננת אורית בביאן. "יש תזכורות מדי פעם, ואז זה מפתיע. כנראה שזה המחיר שמשלמים כשהדריכות יורדת".

הילדים בהם מטפלת בביאן בני פחות משנה. אירועי המבצע ותיקים מהם, והם לא מבינים, מן הסתם, על מה כל הרעש. בגן של רעות נחתומי, לעומת זאת, יושבים בני השלוש, אותם כבר צריך לתדרך ולהרגיע. "בשנה שעברה לימדנו את הילדים לשיר כשיש אזעקה", היא מספרת, "ברוח חג החנוכה הם למדו את השיר 'סורה חושך', כשאת רקיעת הרגליים של הכוראוגרפיה המסורתית הם הפנו כלפי הקסאמים".

גם נחתומי שמחה על השינוי שהביא המבצע. "אני זוכרת שלא יכולנו להוציא את הילדים לגינה ונאלצנו לארגן ארגז חול במרפסת", היא משחזרת. "עכשיו כבר יש יותר חופש. רק מדי פעם מגיע הקב"ט כדי להציק עם כל מיני הנחיות".
הרוש הרבש"ץ מסביר את עניין ה"הצקות". "אולי אני פסיכי, אבל אני פוחד מהשקט", הוא מתוודה, "השאננות עלולה להביא לתוצאות הרסניות. עברנו כאן המון סערות, וזו לא הייתה האחרונה. מאוד קל להתרגל למצב החדש והנוח: אנשים מסתובבים בחוץ, ילדים משחקים ברחוב. וזה טבעי, כי אי־אפשר לסגור עיר". הוא עוצר לרגע ואז מוסיף אזהרה: "כשתיפול הרקטה הראשונה בעיר, זה יהיה קטלני". על עצמו מעיד הרוש כי הוא עוד לא נרגע. "לא חוויתי צניחה של מתח, להפך. אני יותר מוטרד עכשיו. חדר השינה שלי נראה כמו חמ"ל, יש לי וסטים וקסדות מסביב למיטה. אני מצדיע לאשתי".

דבר נוסף שהשתנה בחייו האישיים של הרוש בשנים האחרונות קשור לפעולת ההיגיינה היומית. "הייתי 'זמר האמבטיות'", חושף הרבש"ץ. "ממש אהבתי לשיר במקלחת, באמת. תקופת הקסאמים וזמני ההקפצה שינו הכל. כשיש לך 15 שניות, אתה לא חושב על זמרה תחת מים, אין את הלוקסוס הזה, זה בלתי אפשרי".

אף על פי שהמבצע כבר הפך לזיכרון רחוק, שכניו של הרוש עדיין לא שומעים את קולו בין קילוחי המים. "אני לא חושב שאחזור להרגלי הישן בקרוב", מעריך הרבש"ץ. "עדיין חיים עם תחושה של 'צבע אדום', זה מלווה כל מחשבה". עם זאת, לעיסוקים אחרים, הוא כן מצליח לפנות קצת זמן. "חזרתי להליכות של שבת בבוקר", הוא מספר, "הבעיה היא שאני יוצא עם כל מכשירי הקשר, ולטרנינג שלי קצת קשה לעמוד במשקל הרב שתלוי עליו".