גאווה ודעה קדומה
יום רביעי, י"ח בסיוון התשס"ט, 10 ביוני 2009, 19:02
רס''ן יהושע גורטלר
רס''ן יהושע גורטלר. צילומים: יהונתן בן-דוד, ''במחנה''
שלושה עשורים חלפו מאז הפגנת הגייז הראשונה בישראל, אבל ברור שהדרך עדיין ארוכה. חברי הקהילה המשרתים בצבא, מתמודדים עם מציאות מורכבת אפילו יותר. ליומיום של רס"ן יהושע גורטלר, ע' משפטי לפרקליט הצבאי הראשי והומו מוצהר, מצטרפת מורכבות נוספת: היותו אדם דתי. לכבוד חודש הגאווה הוא החליט לחשוף את סיפורו. "זו ההזדמנות שלי להגיד שאני חי במדינה שבה לכולם יש זכות לקחת חלק בביטחונה, בלי הבדל דת, גזע ונטייה מינית", הוא מסביר

מיכל דניאלי ורינת אביגור

ב-1993 הופיעה בעיתון "במחנה" כותרת מאירת עיניים: "תמה האפליה". בכתבה נכתב כי להומואים לא יינתנו עוד פטור משירות קרבי והקלות ת"ש. "אין מניעה שהומוסקסואלים יגיעו לתפקידים בכירים בצה"ל", אמר אז סא"ל ח', עוזר רמ"ח ביטחון שדה. "הפקודה החדשה בנושא ההומוסקסואלים היא תוצאה של תהליכים שעוברים על החברה, ובכלל זה על הצבא, מתחילת שנות ה-80. מדובר במהפכה שקטה, שכחלק ממנה התבססה ההכרה בכך שנטייה הומוסקסואלית היא לגיטימית".

אך בשלב ההוא האפליה תמה כנראה רק באופן רשמי. באותה השנה, לפני 16 קיצים, התקיים במסגרת שבוע הגאווה הראשון בישראל פסטיבל קטן ברחוב שינקין בתל אביב. בין הדוכנים שעמדו בגינה הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. במקום נכח צלם שתיעד את החייל יוסי מקייטון כשהוא יוצא במדים מן הארון. למחרת פורסמה התמונה בעיתון "חדשות", ומקייטון הועמד לדין, בנימוק ששיתף פעולה עם התקשורת ללא אישור. נגזרו עליו 30 ימי מאסר על תנאי, והוא סולק מפלוגת הנח"ל בה שירת. האירוע עורר דיון ציבורי על הקשר שבין צבאיות והומוסקסואליות, ומקייטון הפך לסמל גאווה. לדבריו, הצבא לא יכול היה לשאת אז צילום של חייל הומו מחוץ לארון.

לא הייתה זו הפרשה הראשונה שהשפיעה על שירותו של חייל בצבא ההגנה לישראל - גם אם החייל הזה הוא הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו. 1987 הייתה לשיא בפרשת תככים בפיקוד הבכיר של צה"ל, כשבמאמץ לסכל את מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל הופצו עליו שמועות כי הוא הומוסקסואל. צה"ל של אז לא מוכן היה לקבל מפקד הומו, גם אם הדברים היו בגדר שמועה. חיים בן עמי, מי שהיה אז ראש אגף החקירות בשב"כ, סיפר באחרונה כי חיבר את שומרון לפוליגרף ושאל: "האם אתה הומוסקסואל?" שומרון השיב בשלילה. בן עמי בחן את תגובת המחט וקבע כי הוא דובר אמת. שומרון מונה לתפקיד הרמטכ"ל.

מי שמסתכל על התהליך ההוא ככזה השייך לעולם ישן, שלא קשור אלינו יותר, טועה. בארצות הברית, ארץ השוויון והחירות, מתחיל הנשיא אובמה לבחון רק עכשיו את שינוי המדיניות לפיה רק אם לא יצהיר חייל על נטייתו המינית, לא יורחק מהשירות. גם אם בארץ השתנתה המדיניות הרשמית, תמונה אחת של אל"ם (מיל') אלי שרון האוחז בדגל הגאווה על שער עיתון "במחנה" ולצדו הכיתוב "כך יצאתי מהארון", הביאה לסגירתו לשבועיים. "לא עבר מאז כל-כך הרבה זמן, גם לא מאז התמונה של מקייטון", מבהיר רס"ן יהושע גורטלר, ע' משפטי לפרקליט הצבאי הראשי והומוסקסואל מוצהר. בחודש הגאווה שנחוג השנה בדיוק שלושה עשורים אחרי הפגנת הגייז הראשונה בתל אביב, הוא אופטימי. "היום אנחנו במקום אחר לגמרי".

בטקס הענקת הדרגות. מצדו האחד הפצ
בטקס הענקת הדרגות. מצדו האחד הפצ''ר, ומצדו השני ליאור.

הרעיש את עולמי

בתוך תוכו, הוא אומר, ידע תמיד. בגיל 16 התעצבה הידיעה לתחושה משמעותית, מעין מועקה קשה בבטן. המציאות החלה להתבהר מול עיניו של הנער הצעיר: הוא הומו. "התחנכתי בעולם הדתי, במסגרות חד-מיניות, אז זה שלא היו נשים בחיי לא היה דבר יוצא דופן", מסביר גורטלר. "זה התחיל להעסיק אותי בתור משהו מוזר, מסוכן, שונה, שעדיף לא לגעת בו. כשהגעתי לאוניברסיטה ללמוד משפטים לפני הצבא כעתודאי, התחלתי לצאת עם בחורות, והלכה והתחדדה אצלי ההכרה שהשונות שאני מרגיש אינה מקרית. היא משקפת משהו שונה בצרכים וברגשות שלי".

רק כסטודנט הכיר גורטלר לראשונה הומו. "אני זוכר את ההכרה הזו, שמישהו בסביבה שלי הוא הומו בגלוי. זה הרעיש את עולמי", הוא משחזר. "בכל חודש הגיעה לאוניברסיטה ערימה של 'הזמן הורוד', העיתון של הקהילה. הייתי מחכה שהלילה יירד ושכולם ילכו, מתגנב, לוקח עותק ודוחף לתיק".

העולם שהצטייר דרך העיתון היה מרתיע. "דימוי ההומו היה מאוד תל אביבי. מסיבות, סקס - משהו פרוע שלא התחברתי אליו. בהתחלה אמרתי 'טוב, אם זה הומו אין קשר בינו לביני', וזה היה מאוד מרגיע. אבל מה שהרגשתי לא דעך ודרש ממני חשיבה מעמיקה יותר. בתקופה הזאת גם התחלתי לשוחח עם אנשים באינטרנט בצורה אנונימית ולנסות לחקור את זה מול מישהו אחר, מה שלא התאפשר לי עם החברים שלי, כי מאוד פחדתי שמישהו יידע".

גורטלר מצא עצמו מנהל שיחות ארוכות אל תוך הלילה בצ'אטים, עם אנשים זרים בפניהם נפתח למרות, ואולי בגלל, זרותם. "במוצאי שבת אחד כתב לי מישהו מהם 'אתה מבין שהרגשות והתחושות שאתה מספר לי עליהם מאפיינים אדם הומו'". השורות על המסך הבהילו אותו. "לא היה לי מה לענות", הוא נזכר. "לא יכולתי להגיד שזה לא נכון. השאלה הבאה הייתה, מה אני עושה עם זה? האם אני מתכחש לזה, האם אני נאבק בזה, או מקבל את זה? אותו בחור המשיך לכתוב לי: 'לא משנה מה תחליט, זה חלק ממך. אחת התכונות שלך היא שאתה הומו. אתה יכול להודות בזה או לא, אבל זה בדיוק כמו שיש לך עיניים חומות'.

"הבנתי שאם אני אוהב את עצמי בתור אדם", הוא ממשיך, "על סך תכונותיי, אני חייב ללמוד לאהוב גם את זה. אני לא יכול לנתק את הדבר הזה משאר החיים שלי. נכון, יש סטריאוטיפ כלשהו של הומואים, אבל אם אני לא משתייך לזה, כנראה שיש גם הומואים מסוג אחר".

בלתי ניתן לוויתור

משהתחיל גורטלר להשלים עם עצמו ועם נטייתו, התעוררה בקרבו דילמה נוספת, רובד נוסף שהקשה על התהליך המסובך ממילא. "שאלתי את עצמי מה אני עושה עם הכיפה?" הוא נזכר. "בהתחלה היה לי ברור שזה לא הולך יחד. ששני הדברים האלה סותרים לחלוטין, ושאני צריך לבחור: האם אני חי כהומו ומוותר על הדת, או שאני נשאר דתי ושם את הנטייה המינית בכספת".

אבל עם הזמן התחוור לו, שהבחירה בלתי אפשרית. "מבחינתי, להכריע בין שני הדברים זה כמו לקחת את הנשמה שלי ולגזור לשניים. כמו לוותר על צד ימין או שמאל של הגוף", הוא אומר. "צריך להגיד שכמו שלהיות הומו זה חלק ממני, כך גם להיות דתי, כך האמונה שלי באלוהים. אני דתי מבחירה, לא כי כפו עליי, זה אורח החיים שטוב לי בו. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, 'יש סיבה שהדילמה הזו נראית לי בלתי אפשרית. אני לא יכול להחליט בין שני דברים ששניהם בלתי ניתנים לוויתור. אני דתי? אני הומו? אז כנראה שאני הומו דתי'. הבנתי שגם אם אתכחש לזה, זה לא ישנה את מה שאני. אני פשוט אהיה הומו דתי שקרן. או בארון. או אומלל. שאם אוותר, זה יהיה עוול נורא לעצמי. אז החלטתי לחיות על התפר".

הצעד הבא של גורטלר היה יציאה מהארון. "התלבטתי למי לספר ראשון, והגעתי למסקנה שיהיה לי קל יותר לספר לחילונים מאשר לדתיים ולנשים מאשר לגברים, אז כדי להקל על עצמי, סיפרתי לגבר דתי", הוא מחייך. "אמרתי לו: 'אני נמשך גם לגברים', וזה היה המשפט הכי אמיץ שיכולתי להוציא מהפה. הוא שתק ואני התחלתי לדבר בשצף קצף. הוא ביקש שאשתוק לרגע, ואתן לו לעכל".

אחרי כמה שניות מתוחות, החום חזר. "הוא אמר לי: 'זה מוזר וחדש לי, אבל אני אוהב אותך וזה לא משנה'", נזכר גורטלר. "הרגשתי איך עול כזה נופל לי מהכתפיים, וזה נתן לי הרבה כוח לשתף עוד אנשים. הרגשתי שאי-אפשר שמשהו כל-כך משמעותי יקרה בחיי בלי שההורים יידעו, אז הושבתי גם אותם ואמרתי, 'אבא, אמא, אם אני אחכה עם זה אני יודע שלא אצליח לספר. אני הומו'. היה להם מאוד קשה, עד היום. אנחנו מתקרבים ומתרחקים, בתקופות. אבא שלי קם ויצא מהחדר, אמא שלי בכתה, וזה די אפיין את המשך הדיאלוג".

בתקופה ההיא פגש גורטלר את בן-זוגו, ליאור, שהפך בהמשך לבעלו. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אין לי דרך אחרת לתאר את זה", הוא צוחק. שמונה חודשים לאחר מכן הגיע יום הגיוס, מלווה בחששות רבים. "התלבטתי איך להציג את עצמי, האם לספר לאנשים", הוא מסביר. ביום החיול, בריאיון הקליטה בהכנה לבה"ד 1, נדרש גורטלר לנקוב בשמו של איש קשר ולציין מי יקבל את כספי ביטוח החיים שלו אם ייפגע במהלך שירותו. "לא הייתה לי שום התלבטות - רשמתי את ליאור. כשהגעתי למש"קית ת"ש סיפרתי לה. התלבטתי, אבל ידעתי שכשחיים עם אנשים, באיזשהו שלב צריך לשתף אותם בחיים שלך. התחלתי שוב לצאת מהארון".

כשהגיע לפרקליטות, החליט גורטלר שהוא מניח את הלבטים מאחוריו. "הבנתי שאין טעם להסתיר", הוא קובע. "בכל תפקיד שהגעתי אליו מאז, סיפרתי בריאיון הקליטה גם את הפרטים האלה - שאני בזוגיות, שאני הומו. אנשים סביבי ידעו כי הם ידעו. כמו שאני מספר איזה סרט ראיתי בסוף השבוע. מעולם לא נתקלתי סביבי בעוינות, בריחוק, באפליה. זה לא פגע אף פעם בקידום שלי, ותעיד על זה העובדה שבגיל 28 אני רס"ן כבר שנה".

ומבחינת הסביבה הדתית?

"לעולם הדתי מאוד לא קל עם להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים - ר"א ומ"ד), במיוחד אם הם מוצהרים ובזוגיות חד-מינית. אבל מצאתי פה בתל אביב קהילה מאוד ליברלית, מקבלת ואוהדת, ופגשתי הומואים ולסביות דתיים. הבנתי שרבים חיים את השילוב הזה - פעם הייתי אומר 'קונפליקט', אבל אני כבר לא מרגיש שאני בקונפליקט".

חלום בשינויים קלים

בשנה שעברה נישא גורטלר לבן-זוגו בחתונה אזרחית בקנדה. "חתונה יהודית דתית היא משהו שתמיד רציתי", הוא מודה, "אבל חלק מהיציאה מהארון הוא ויתור על התכנון שלך לחיים ואימוץ סגנון אחר. בשנים הראשונות זה מאוד קשה, כי החלומות שהיו לך מתנגשים עם החלומות החדשים שלך. אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שנורא טוב לי. שהחלומות שהיו לי התאימו לחיים שהיו לי אז, ושהחלומות הנוכחיים מתאימים לחיים שיש לי היום. יותר מזה, הבנתי ששום דבר מזה לא נעלם. חלמתי שתהיה לי זוגיות, שתהיה לי סביבה תומכת ואוהבת, שתהיה לי טבעת נישואים על האצבע - ויש לי. אז נכון שלא היה לי את הטקס שחשבתי שיהיה, אבל טקסים זה חיצוני. הרגשות שיש לי, המקום שאני נמצא בו, זה בדיוק מה שרציתי. זכיתי לבנות בית שכולל את מה שרציתי - חום, אהבה וחברים, סדר פסח לחבר'ה, ארוחות שבת. את ספרי הקודש הבאתי הביתה".

בשנים האחרונות, הוא מעיד, חל בו שינוי מחשבתי. "אם פעם הייתי עסוק במה הנטייה המינית אומרת עליי, ברגע שהשלמתי עם עצמי, הרגשתי שאני צריך לנסות להשפיע על החברה בה אני חי - החברה הדתית, הישראלית, צה"ל. כשקיבלתי את דרגת הרס"ן מול כל הפרקליטות, העניקו לי אותה הפצ"ר, המפקד שלי, מצד אחד, וליאור מהצד השני. בשבילי זה היה מקום להגיד משהו, להעביר מסר. אני מתנדב ב'חושן' - המרכז החינוכי של הקהילה הגאה, ארגון של מתנדבים שמעביר הרצאות בכל מיני מסגרות. אני לא בא על מדים, אבל אני מספר שאני בקבע. הם שואלים אותי איזה יחס אני מקבל בצבא, וזו ההזדמנות שלי להגיד שיש רבים כמוני. שאני חי במדינה שבה לכולם יש זכות לקחת חלק בביטחונה, בלי הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית.

"אם היו מבקשים לפני שלוש שנים, הייתי מסרב להתראיין", הוא מדגיש. "היום אני במקום אחר - אני מספיק בטוח בעצמי ומספיק חשוב לי להעביר מסר לחיילים, למלש"בים, לסביבה, שאני מוכן לשלם גם בחשיפה. המאבק של הקהילה הגאה על זכויותיה ומקומה, הוא מאבק של אנשים. אם לא ניחשף באומץ ונדבר על הדברים החשובים לנו, אף אחד לא יעשה זאת עבורנו".

גורטלר מתנדב גם בקו התמיכה הטלפוני של הקהילה, "יש עם מי לדבר". "גם לשם מתקשרים חיילים", הוא מספר. "יוצא לי לשמוע על קשיים של קרביים, ואין ספק שבעולם שלהם קשה יותר. ההווי מאוד מצ'ואיסטי, אבל אני בהחלט מכיר הרבה הומואים קרביים, גם קצינים. מפקד בכיר אמר לי לפני כמה ימים, 'בפרקליטות זה אפשרי, אבל אין סיכוי שבצה"ל יש סמ"פ הומו'. ואני אמרתי לו שחד-משמעית יש סיכוי. זה תלוי בחינוך - במפקד שיחנך את חייליו, ובצה"ל שילמדם שיש בו מקום לכולם. אם זה יקרה אין שום סיבה שלא יהיה מ"פ, מג"ד ומח"ט הומו. אני בטוח שבקרוב נהיה במקום יותר פתוח. מקום שבו לא יהיה בכלל סימן שאלה, שלא יהיה לאף אחד צל של ספק שהומו יכול להיות סמ"פ".