''חשבתי לפעמים מה היה קורה לו הייתי נוסעת ללמוד בחו''ל כפי שתכננתי, אבל הבנתי שלא הייתי מספיק מנוסה ואחראית כמו שאני עכשיו. זה סיפוק לעשות דברים מאתגרים. אני מרגישה שבצבא מאוד התבגרתי ונהייתי יותר אחראית מבעבר''. צילום: איתמר מואטי, דובר צה''ל

Share|

עוד בערוץ מאמצים אל חיקם חטיבת שגיא מציינת שלוש שנים להיווסדה "המאבק על תקומת המדינה טרם הושלם" עם סגולה במצדה שוקי זיקרי, מאחוריך "פעם צוחקים, ופעם בוכים" לכל הכתבות

"תראי את הכומתה", אומרת אלינור בחיוך מאוזן לאוזן ומראה את הכומתה הירוקה שלה. זה עתה סיימה את מסלול הלוחמות של גדוד קרקל ואל ההתרגשות הטבעית מלווה נופך היסטורי, כשאלינור היא הלוחמת הערבייה הראשונה בצה"ל.

רב"ט אלינור ג'וזף נולדה גדלה בחיפה, בשכונה מעורבת עם יהודים, אך בבית הספר גדלה עם חברים ערבים. בשלב מאוחר יותר עברה לגור ליד ואדי ניסנאס, שכונה של ערבים שם היא מתגוררת עד היום. למרות שהייתה מסתובבת תמיד עם הדיסקית של אביה ששירת בצנחנים, היא מעולם לא חשבה על גיוס. "רציתי לטוס ולא לחזור, ללמוד רפואה". לאביה היה ברור שהיא מתגייסת לצה"ל, ככל אזרחי המדינה, דבר שהדאיג אותה עד מאוד. "פחדתי לאבד את החברים שלי כי הם התנגדו לזה. הם אמרו שלא ידברו איתי. נותרתי בודדה", היא אומרת.

למרות ההתנגדות היא החליטה לעשות מעשה. "החלטתי ללכת איתם ראש בראש, לבדוק מי החברים שלי באמת, לעשות משהו שלא עשיתי בחיים. הבנתי שזה שהכי חשוב זה להגן על החברים, המשפחה והמדינה שלי. אני נולדתי פה", היא מסבירה את מניעיה. בסופו של יום, היא הבינה את צדקתה, "עם הזמן כשאת עושה דברים מהלב את מבינה את חשיבותם".

אם כבר, אז כבר

שלא כשאר בני הנוער בישראל, אלינור לא עברה הכנות אינטנסיביות לגיוס וחוץ מקצת מור"קים מאביה וליווי של קצין שדואג לגיוסם של בני מיעוטים, לא ידעה כל כך לקראת מה היא הולכת. היא הגיעה לבקו"ם אמרה שהיא רוצה להיות חובשת ולוחמת כי החליטה, "אם כבר אני מתגייסת אז עד הסוף. חשבתי שאולי אבא שלי יפתור אותי מזה אבל זה ממש לא קרה". למרות הרצון הטוב, התגובה לאלינור הייתה שונה. "הקצין מיון צחק לי בפנים ואמר לי שאני עדינה מדי. פשוט התחלתי לבכות", היא נזכרת.

אחרי שנלחמה על העלאת הפרופיל הרפואי וניסיונות שכנוע של קצין המיון אמרו לאלינור שתהיה לוחמת. על ההגעה לבקו"ם היא מספרת, "פעם ראשונה ראיתי את אבא שלי בוכה. אבל אז אמרו לי שלא אהיה לוחמת אז כן שוב בכיתי". היא הגיעה לטירונות ולדבריה לא הבינה בדיוק מה קורה סביבה, "לא הייתה לי הכנה אז לא ממש הבנתי מה זה אומר לתת הקשב או להגיד המפקד או אפילו לעמוד בשלשות". למרות ההלם הראשוני והאכזבה שלא תהיה לוחמת היא החליטה להסתכל על הכל בצורה חיובית ולהיות הכי טובה שיש, "לא רציתי לאכזב את מי שתמך בי. החלטתי שאם אני מתנדבת אני צריכה להוכיח את עצמי ולהיות מצטיינת וגם הצלחתי. בסופו של דבר גם נהנתי מזה".

העובדה שאלינור ערביה נוצרייה לא נעלמה מעיניהן של הבנות שסביבה. המבטא היה הדבר הראשון שהסגיר אותה, "בהתחלה כולם חשבו שאני ארגנטינאית. כשידעו את האמת הן היו המומות", היא מספרת. היא פגשה בטירונות גם בנות שלדבריה שנאו ערביות, אבל בזכות גישתה החיובית הצליחה לשנות את דעתן, "אותן בנות ששנאו ערביות באו אלי בלילה ונתנו לי נשיקת לילה טוב. במהלך השירות הרבה אנשים באו אלי ואמרו שבזכותי למדו להכיר צד אחר כי הם ראו בחדשות רק טרור".

התייחסתי לכולם כבני אדם

לאחר הטירונות הגיע אלינור לבה"ד 10 לקורס חובשים, שם הייתה למופת הקורס ואף קיבלה את סיכת המפקד. לאחר הקורס שובצה כחובשת במשטרה הצבאית בקלקיליה. "נהנתי מזה אהבתי את האנשים ובזכות הכומתה הכחולה אף אחד לא רצה לשבת לידי באוטובוס אז תמיד היה מקום לישון", היא צוחקת. הדילמה הקשה שבשירות במעברים לא הייתה קלה לה אבל לדבריה גם ברגעים של לבטים וקושי הייתה נזכרת , "הייתה קטיושה שנפלה ליד הבית שלי ופגעה גם בערבים. ואם מישהו רק אומר לי שהשירות בצה"ל זה להרוג ערבים אני מזכירה להם שגם ערבים הורגים ערבים".

"התייחסתי לכל האנשים במחסומים באותה צורה, הרי כולנו בני אדם. מסיבה זו אף אחד לא הגיב אלי באופן שלילי ולמען האמת זה הפתיע אותי". הנוכחות של אלינור עזרה גם שם בשינוי התפיסה, "אנשים ידעו שאני שם והייתה להם תזכורת תמידית להתנהג בצורה נאותה לפלסטינים וגם לא פחדתי להעיר למישהו כשהיה צריך ובאמת שהיחס תמיד היה מלא כבוד".

למרות שנהנתה מהשירות זה לא סיפק אותה, היא לא הרגישה מספיק אחריות ורצתה לתת יותר. לאחר שיחות על אל"מ בפיקוד הצפון וקצינה בכירה באכ"א שהבטיחה לה כי קידום בצבא אינו עובר בהכרח בשורות הלוחמים, אלינור לא השתכנעה ופנתה לגיבוש הלוחמות בקרקל. "אמרתי למפקד שלי שהתקבלתי והוא פשוט הסתובב והלך כי רצה שאשאר".

תעודת זהות

שוב חזרה אלינור לבקו"ם, אך פעם קיבלה את הנעליים האדומות עליהן חלמה. ההתחלה לא הייתה לה פשוטה, "התגעגעתי בהתחלה למשטרה הצבאית, הקשר עם האנשים שם היה שונה כי הכרתי אותם לא רק אישית אלא גם רפואית וזה יוצר קשר מאוד אינטימי עם בן אדם, זו קרבה אחרת. אבל הבנתי שעכשיו אני במקום חדש והכרתי את האנשים לאט-לאט ועכשיו אני באמת אוהבת את כולם".

במסגרת שירותה הצבאי ובמיוחד בהכשרתה כלוחמת, הדגש תמיד היה על זהותה היהודית של המדינה בשלל פעילויות ערכיות ובמסר הכללי שמועבר לחיילים. אותה זה לא הרתיע: "אני יודעת שהגעתי לצבא של המדינה היהודית ולכן שמדברים על זה אני מקשיבה ולומדת. התרגלתי ואני מכבדת, אינני מתעמקת כל הזמן בזהות של המסגרת - לי יש את הזהות שלי ואני אכבד את שלה".

כעת, לאחר שסיימה מסלול וקודם העלייה אל הקו, היא אומרת בלב שלם כי לא התחרטה על שום בחירה. "חשבתי לפעמים מה היה קורה לו הייתי נוסעת ללמוד בחו"ל כפי שתכננתי, אבל הבנתי שלא הייתי מספיק מנוסה ואחראית כמו שאני עכשיו. זה סיפוק לעשות דברים מאתגרים. אני מרגישה שבצבא מאוד התבגרתי ונהייתי יותר אחראית מבעבר". לתחושת הסיפוק עזרה תחושת הכבוד שהרגישה לאורך כל הדרך, "למרות שכולם תמיד מופתעים בהתחלה תמיד כיבדו אותי, את המנהגים שלי ואת הדת שלי, אף אחד לא הפריע לי. אני מרגישה המון פרגון ותמיכה ומישהו אפילו פתח לי קבוצה בפייסבוק. גם ההורים מאוד גאים בי, אולי קצת יותר מידי".

מאמינה במה שאני עושה, זו שליחות

את השינוי היא יצרה לא רק בצבא אלא גם בקרב חבריה, "התפלאתי לגלות שגם כאלה שאיימו לא לדבר איתי, קבלו אותי בסופו של דבר. אני יודעת שיש הורים של בחורים שלא היו כל כך רוצים שיצאו איתי בגלל השירות הצבאי שלי, בטח בגלל העובדה שאני לוחמת. היו גם אנשים שקראו עליי דברים והגיבו באופן מאוד פוגע, אבל למדתי לסנן את זה. אני מאמינה במה שאני עושה, בעיני זאת שליחות".

בעיני אלינור, עובדת היותה לוחמת קרבית, מעניקה לאזרחי המדינה וביניהם להוריה, את השקט לישון טוב יותר בלילה. "בסופו של יום, זה תמיד יהיה גם הבית שלי", היא אומרת ומוסיפה תקווה כי למרות הסכסוך והקשיים, התקווה עודנה קיימת: "אני עדיין מאמינה שיהיה שלום ואמונה יוצרת מציאות".