טוראי ינון קליין. צילום: סיון פלג, דובר צה"ל

''פתאום הבנתי מה המשמעות של משפחה''. קליין. צילום: סיון פלג, דובר צה"ל

עוד בערוץ מה שמניע אותו ב"נתיב" אחד הקשב, המתכננת! רכב משפחתי לכל הכתבות

ביום שבת בבוקר, משפחת קליין מתעוררת, ינון, מור והילדים ברכה ויוסף. הם הולכים לטיולים בישוב בית-אל, מלטפים חיות בפינת החיי ומתפללים בבית-הכנסת. כשהם חוזרים הביתה הם מורידים את הסיר החם מפלטת השבת שהניחו מבעוד מועד, מברכים על המזון ואוכלים יחדיו. בזמן שברכה ויוסף משחקים, יושבים ביחד ינון ומור, לוגמים מכוס הקפה ואוכלים פרוסת עוגה. כשהכוכב הראשון מאיר בשמים, מתפנה מור לקפל את הכביסה של משפחתה, חצאיות של ברכה, חולצות לבנות של יוסף והמדים הירוקים של ינון. מחר הוא חוזר לעוד שבוע בטירונות.

טוראי ינון קליין, בן 23, אב לשניים, טירון מזה חצי שנה בחטיבת "גבעתי". אולי על-פני השטח החיים המקבילים של ינון לא יכולים להשתלב ביחד. במהלך השבוע הוא לוחם לכל דבר, חייל פשוט שמקבל זמנים מהמפקדים ואוכל מנות קרב. אך כשמגיע יום חמישי, ינון מחליף את הכומתה וחוזר להיות בעלה של מור ואבא של ברכה ויוסף. תחילה הייתה תדהמה בפלוגה מהתא המשפחתי של ינון, לנערים בני 18 היה מוזר לקבל אב לשניים לחיקם ולירות איתו במטווחים, אך עם הזמן, ינון הפך לחלק בלתי נפרד מפלוגת "רותם" אוגוסט 09' ואפילו זכה לכינוי "אבא", גם בקרב חבריו.

איש, משפחה

ינון הוא השביעי מבין שמונה אחים. בגיל 15 עזב ינון את בית הוריו בקרית שמואל כדי ללמוד בישיבה תיכונית. כשסיים את לימודיו בישיבה, עבר ינון לישיבת מרכז הרב בירושלים. "כל היום לומדים, לומדים ולומדים, לא עושים הרבה מעבר. מידי פעם חוזרים הביתה לשבת", מספר ינון. במרץ 2008 התרחש פיגוע ירי בישיבה בו נהרגו שמונה מתלמידי הישיבה. "הפיגוע היה זעזוע גדול, בשבוע שאחרי המקרה אף אחד לא הצליח ללמוד, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. בסופו של דבר, כל אחד התחזק מהמקרה והפך לתלמיד רציני ובוגר אף יותר", הוסיף ינון. 

את מור הכיר ינון עוד לפני לימודיו בישיבה, היא הייתה רכזת בתנועת "עזרא" והוא מדריך בתנועה. "לקראת סוף השנה שעבדנו ביחד התחלנו לצאת", נזכר ינון. "עשינו הפסקה של חצי שנה כדי שאוכל להתרכז בלימודים. בתום ההפסקה התארסנו והתחתנו תוך חצי שנה, כשהיינו בני 20". פחות משנה לאחר מכן, הגיעה ברכה, ביתם הבכורה של הזוג. "ברכה נולדה כמה שעות לפני ראש השנה. קראנו את פיוט ראש השנה שמסתיים בביטוי '...תחל שנה וברכותיה', וכך בחרנו את השם".

"פתאום הבנתי מה המשמעות של משפחה, עד אז היינו שניים ודאגנו רק אחד לשני ופתאום יש ילדה קטנה שצריך לדאוג לה ולהחליף לה חיתולים", מספר ינון. "כשנה לאחר מכן נולד יוסף. פתאום מצאנו את עצמנו מסתובבים עם שתי עגלות ומחלקים את תשומת הלב שלנו לשניים. ברכה הייתה רגילה להיות לבד ולפתע היה לה צעצוע חדש לשחק איתו, ברכה מאוד דואגת לאחיה הקטן, מביאה לו אוכל וחיתולים נקיים". במקביל להורות, המשיכו השניים בחייהם במקצועיים, ינון למד בישיבה ומור לימדה ב"בית וגן".

כשנשאל ינון על ילדיו, חיוך גדול עולה על פניו, "ברכה היא כבר ילדה, שובבה חדה וחכמה. יש לה עיניים חודרות שכל הזמן מתבוננות. היא כבר בת שנתיים וחצי ומדברת שוטף, היא נורא שמחה, כל היום היא שרה, רוקדת ומחייכת. גם יוסף הוא תינוק מדהים, עגלגל, עם שיניים ראשונות ותלתל כמו לתינוק של 'במבה'. הוא כבר בן שנה וחודש וכל דבר מצחיק אותו, אבל תמיד כיף לנסות מחדש".

ינון ידע מגיל צעיר שהוא רוצה לתרום מעצמו למדינה. כן, כבר יש לו משפחה וילדים ואת מרבית היום שלו הוא בילה בין הספרים לבית, ועדיין, זה לא היה מספיק. "הרגשתי שאני חייב להיות חלק ולהצטרף למאבק על הגנת המדינה", אמר ינון. "בסביבה אמרו לי שעדיף לי להצטרף לשירות לאומי או להתנדב במד"א, שזה לא פחות חשוב אבל הרגשתי שהתרומה הכי גדולה למדינה היא בצה"ל. הרבה שאלו 'למה אתה?', 'למה עכשיו?', 'איך המשפחה תסתדר?' אחרי התלבטויות רבות עם מור, קיבלנו את ההחלטה ביחד. היא תמכה בי כי ידענו שזה או עכשיו או לעולם לא וזה היה לי חשוב מאוד".

באוגוסט של השנה שעברה, הגיע ינון ללשכת הגיוס בירושלים, נישק לשלום את האישה והילדים והצטרף לשורות המערך הלוחם של חטיבת "גבעתי". מפקדיו של ינון, הצעירים ממנו במספר שנים, הופתעו לשמוע שבניגוד לשאר החיילים, במקום הורים מחכים לו בבית הילדים. "כבר בשבוע הראשון כל הסגל עד רמת מפקד הפלוגה לקחו אותי לשיחה", מספר ינון. "הם תומכים כמה שאפשר למרות שלא תמיד היה פיתרון לבעיות. בכל רגע פנוי שהיה לי, הם אפשרו לי להתקשר הביתה ולשמוע את מור והילדים".

שבועיים אחרי הגיוס נתקל ינון לראשונה במשבר. "ירדנו לראות את המתקנים בבסיס האימון החטיבתי (בא"ח), לפני הסיור דיברתי עם מור ובפעם הראשונה היא נשברה לי בטלפון וסיפרה לי כמה קשה לה, אני לא יודע למה, כנראה היה יום קשה עם הילדים. תוך רגעים ספורים גם אני התחלתי לבכות, קשה לי שאני לא יכול להיות שם בשבילה ושהכל בעצם נופל עליה. מאז היו עוד כמה מקרים, לאחר הרגילה, שהייתי שבוע בבית, כמו פעם, הייתי צריך לחזור לשבוע הראשון של האימון המתקדם. המעבר מהטיולים עם הילדים לריצות הארוכות ולזמנים הקצרים היה קשה וקיבלתי שוק רציני. רצנו במבחן הבר-אור ובאמצע פשוט עצרתי, אמרתי למפקד שאני לא מסוגל לרוץ ולא יכול להיות פה יותר. חשבתי ברצינות על לעזוב אבל אז הגיע יום חמישי וחזרתי הביתה, התייעצתי עם מור והחלטנו שאני חוזר לצבא ואנחנו ממשיכים עם מה שהתחלנו".

"אבא שלי חייל, אבא שלי חייל גיבור, אבא יחזור ביום חמישי ויביא לי מתנה"

מהרגע שינון מתיישב על האוטובוס בדרך לבסיס, מחשבותיו נתונות לבית וליום חמישי, היום בו הוא יוצא בקביעות הביתה היות והוא אבא. כבר ברביעי בערב, מתחילים בפלוגה להרגיש את הכמיהה של ינון למשפחה. "מיום רביעי בערב אני מתחיל לשגע את המפקדים וכל הזמן שואל 'נו מתי?'. כל שעה אני מזכיר להם שעומד לצאת האוטובוס הביתה והופתעתי לגלות עד כמה הם מבינים את הצורך שלי לחזור הביתה", מספר ינון. "כשאני עולה על האוטובוס אני לא עוצר לשנייה, רק רוצה להגיע הביתה. העצירה היחידה היא כדי לקנות לילדים מתנה, כדור, שוקולד או בובה. שמחתי לשמוע ממור שכל השבוע ברכה מספרת לכל שואל: 'אבא שלי חייל, אבא שלי חייל גיבור, אבא יחזר ביום חמישי ויביא לי מתנה'. הכי כיף לי כשאני מספיק לאסוף את הילדים מהמעון ולהתנפל עליהם בחיבוקים ונשיקות. אנחנו משחקים ביחד שעות ואני מראה להם מי השובב האמיתי בבית. כשהם הולכים לישון יש לי סוף-סוף זמן עם מור לשבת על קפה ועוגה ופשוט לדבר".

"ביום הורים נפגשו לראשונה החיילים עם הילדים שלי", נזכר ינון. "את כולם ביקרו ההורים ואותי ביקרו הילדים. חלק מהחיילים היו נבוכים לגשת, אז לקחתי את ברכה והכרתי לה את כל החבר'ה. הסרס"פ אימץ את יוסף ולא הפסיק לשחק איתו, ואני לקחתי את ברכה על הידיים והכרתי לה את החברים והמפקדים שדאגו לתת לה את הכבוד הראוי ולהצדיע לה".

לצד הקושי הגדול, מתפקד ינון בהצלחה יתרה והוא אף קיבל את תואר המצטיין הפלוגתי בסוף מסע הכומתה המפרך. "כנראה בגלל שאני בא עם זה מהבית, אני תמיד דואג ומגלה אחריות כלפי החברים לפלוגה", אמר ינון. "כשעליתי לקבל את תואר המצטיין אמרתי למפקד שהתואר הזה בכלל מגיע לאשתי, בזכות התמיכה שלה הגעתי לפה וזו היא שמתמודדת בבית כל יום עם הילדים, העבודה והבדידות. המצטיין הוא לא רק שלי, אני מצדיע לה, היא גיבורה האמיתית".