רציתי מאוד להתגייס בשלב הזה מתוך רצון להגן על המדינה'' סמ''ר יוסף עובדיה. צילום: דובר צה"ל

עוד בערוץ נוטל את ההובלה כשהמזל מאיר פנים שיעור באזרחות לכל הכתבות

"תמיד אמרתי שכשאני ארצה להתחתן ולהכיר את כלתי להורים יהיו לי הרבה הורים להכיר לה". כך מתאר סמל-ראשון יוסף עובדיה את מצבו המשפחתי הייחודי. לעובדיה אין כיום כמעט קשר עם הוריו, אביו חזר בתשובה, לאחר שסיים את שירותו הצבאי כקצין בסיירת חרוב, יחד עם אמו של יוסף. בגלל בחירתו של יוסף ואחיו הגדול, לחזור בשאלה הוריו התכחשו אליו וניתקו איתו קשר. בזכות הרבה אנשים טובים שפגש יוסף באמצע הדרך, יהיו לו הרבה הורים להכיר לכלתו.

ההורים גידלו את ששת ילדיהם בקהילה חרדית סגורה בשכונת "מאור חיים" בצפת. "אני הבן הצעיר מבין הילדים", מספר יוסף. "גדלתי כילד חרדי, אני דובר יידיש שוטפת עוד מימי בית הספר. למרות הניתוק, זה היה מקום טוב לגדול בו, לא היה לי מחשב או טלוויזיה כל הזמן ביליתי עם חברים, היינו הולכים הרבה לטייל ביער, יורדים למעיינות באזור ורודפים אחרי פרות".

את רוב שנות העשרה שלו בילה יוסף בלימודים בישיבה בצפת. בין עשרות דפי הגמרא שנדרש לשנן, החל, שלא במודע, לעבור יוסף תהליך שבסופו חייו ישתנו מן הקצה אל הקצה. "התחלתי לשאול את עצמי שאלות על עם ישראל ומדינת ישראל, מהות ויהדות וההמשכיות שלה", נזכר יוסף. "התחלתי להתחבר יותר לפן הלאומי שבדת, בגלל זה נכנסתי להרבה ויכוחים עם אבא שלי". למרות הרגשות הקשים החליט יוסף בגיל 17 וחצי להתחיל ללמוד בישיבה גבוהה בנוה-דקלים, לאחר מכן בגיל 18 עבר ללמוד במכינה קדם צבאית בקצרין. "זו הייתה שנה של בירור מבחינתי, חבשתי כיפה סרוגה, הייתי מבולבל, ממש על הקצה. בתום השנה עזבתי לגמרה את הדת, התהליך הפנימי הושלם ואיתו בא המראה החיצוני, הפסקתי לחבוש כיפה".

"כשהגעתי הביתה יום אחד בלי כיפה ההורים הבינו שאני כבר לא דתי, הם זרקו אותי מהבית בעקבות כך", נזכר יוסף. "באותו זמן גרנו בירושלים, עבדתי שם בקייטרינג, גרנו ביחד במחסן קטן בירושלים כי לא היה לנו איפה לגור". חווית הלימודים במכינה הקדם-צבאית התגלתה כמועילה מאוד, יוסף יצא לחייו החדשים עם חברים חדשים, גם דתיים וגם חילוניים. "היה לי קושי גדול להיכנס לעולם החילוני, סגנון הלבוש והקודים החברתיים כולם היו חדשים לי, לקח לי זמן להרגיש שייך. באותו זמן גם חזרתי לקשר אחרי שנים עם אחי הגדול שכבר חזר בשאלה ולומד היום משפטים ומתגורר בתל-אביב". במקביל לניתוקו של יוסף מהדת, גם הוריו התנתקו ולבסוף התגרשו. כיום אימו חזרה לגור בצפת, בהתחלה נתמכה האם כלכלית בילדיה עד שאחיה שעבר לגור בחו"ל נחלץ לעזרתה. 
"התרגלתי לתחושת הבדידות"

לצו הראשון הגיע יוסף עם כיפה סרוגה. "רציתי מאוד להתגייס בשלב הזה מתוך רצון להגן על המדינה", הוא מסביר. "לפני כמעט שלוש שנים, בגיל 19 התגייסתי לחטיבת 'גבעתי' לגדוד שקד. ללשכת הגיוס בצפון הגעתי בטרמפים, ידעתי שאני אראה הרבה משפחות שולחות את הילדים שלהם לאוטובוס, לא חשבתי שזה יפריע לי כי בשלב הזה התרגלתי כבר לתחושת הבדידות אבל זה הכה בי שם חזק. באתי מתוך ידיעה שאני לעצמי, לא האמנתי שככה המערכת הצבאית תתמוך בי והופתעתי מהתמיכה שקיבלתי מכל הסובבים אותי".

הפגישה הראשונה עם דמות שאכפת לה בתוך המערכת הייתה ביום הראשון לשירותו הצבאי, היה זה מפקד הכיתה של יוסף. "בשיחה שהייתה לי עם מפקד הכיתה שלי הוא הבין שאין לי אפילו מקום לעשות בו כביסה", נזכר יוסף. "כששמע, הציע לי סגן מפקד הפלוגה לעשות כביסה אצלו בבית, עוד חבר מהכיתה שלי שגר בחדרה הציע לי לבוא לגור אצלו בבית בחדר פנוי, זה מאוד ריגש אותי אבל סירבתי כי גרתי באותו זמן בבית החייל בירושלים. כולם היו חוזרים משבת בבית ומספרים לאן הם יצאו ועם מי ה נפגשו, הרגשתי מנותק מכל זה. אני זוכר שלפני שיצאנו הביתה בשבת אחת עוד בשלב טרום הטירונות, הסמל קרא לי אליו והזמין אותי לבלות אצלו את השבת או אצל מפקד המחלקה. הייתי המום, זה היה עוד השלב שהיה דיסטאנס עם המפקדים, שוב סירבתי כי לא הרגשתי בנוח אבל שמחתי שראיתי עד כמה למערכת ולמפקדים שלי אכפת ממני. ראיתי עד כמה חזקה הדאגה של המפקדים לחיילים".

המפגש הראשון של יוסף עם מי שבקרוב יהפוך לשכנו היה בשלה מוקדם בטירונות. עמותת סיירת שקד, שחבריה מונים לוחמים לשעבר של הסיירת הדרומית, לקחו על עצמם כפרויקט ללוות ולתמוך בחיילי גדוד שקד במשך כל השירות שלהם. חברי הסיירת מצטרפים כבר שמונה שנים למסעות, לשבתות בבסיס, לתרגילים, לקשיים ולאתגרים שמלווים את החיילים הצעירים במשך כל שירותם. יושב ראש העמותה, לשעבר מפקד סיירת שקד, סגן-אלוף (מיל') דני פרל לקח את העזרה למקום אפילו רחוק יותר. דני הציב בחצר ביתו הפרטי במושב מזור שני קרוואנים, כל אחד מכיל שני חדרי שינה, שירותים, מטבח וסלון לחיילים בודדים שזקוקים לסיוע בנושא המגורים.

"באחת השבתות הראשונות בטירונות אני זוכר שהגיעו חבר'ה לא צעירים שסיפרו לנו על סיירת שקד", נזכר יוסף. "הם הצטרפו איתנו למסעות הכומתה, מסע העלייה לגדוד, תרגילים בשטח, לקחו אותנו לתרבות יום א' בפארק סיירת שקד באופקים. הם תמיד הגיעו עם אוכל ושתייה קרה, סיפרו לנו סיפורי מורשת, לימדו אותנו מתכונים לבישול בשטח. הם בעיקר חיברו אותנו למשהו הרבה יותר גדול, נחשפנו בזכותם לסוג של שליחות ולסוג של משפחה, אני זוכר שזה גרם לי להרגיש חלק ממשהו הרבה יותר גדול. מסע העלייה לגדוד שלנו היה קשה במיוחד, הלכנו עשרים קילומטרים, עשרה מתוכם עם אלונקות בחול ים. חברי העמותה צעדו איתנו והביאו שתייה מתוקה. ברגעים קשים קל לשכוח למה אנחנו לובשים מדים כשחברי העמותה היו איתנו הרגשנו שאנחנו ממשיכים את הדרך שלהם וזה נתן לנו כוחות להמשיך למרות הקושי".   

מזור לבדידות

כשהמש"קית ת"ש (תנאי שירות) של בסיס האימון החטיבתי סיפרה ליוסף על האפשרות לגור אצל דני הוא חשש, "זה עוד עולם שאני עוד לא מכיר ועברתי כבר הרבה עולמות בחיים שלי", מסביר יוסף. כשיוסף הגיע לחצר ביתו של דני הוא מהר מאוד הבין שהוא רוצה לבלות שם את שירותו. "הגעתי לדני עם קיטבג א' בלבד, זה כל מה שהיה לי, קיבלתי שם הרבה חום", נזכר יוסף. "בנוסף למגורים, דני חיבר אותי עם משפחת מרום מהמושב. כבר כשפגשתי אותם נוצר חיבור והלכתי איתם לאכול ארוחת שישי, אנחנו מאוד קרובים, אני מדבר איתם ומבלה איתם כשאני במושב, אני זוכר שפעם אחד הילדים הקטנים ספר אותי כאחד האחים במשפחה, זה מאוד הצחיק אותי. לטקס ההשבעה והענקת הכומתה הגיעה המשפחה כדי לתמוך בי".

"אני דוגל ברעיון כשבא אלי בנאדם הוא דף חלק, ברגע שהוא נכנס בשערי מזור הוא מנקה את עצמו מכל האנרגיות השליליות, אבל תמיד יש לו אוזן קשבת במידה והוא מעוניין באחת", מסביר דני. "כל האחד מהדיירים פה יכול להזמין חברים לבית שלו, שלא יבוא להתארח אצל אחרים כל הזמן, אני מאמין שזה חזק את הגאווה. אני מנסה ללמד את החיילים גם לתת".

"את יוסף פגשתי לראשונה בבסיס", ממשיך דני. "כשהבנתי שהוא חייל בודד דאגתי לתת לו יותר יחס ולחזק אותו בשטח, כשהוא הגיע לפה הוא הפך לבן בית. כל הזמן עמד לנגד עיני זה שכשהוא ישתחרר לא יהיה מצב שהוא יסטה מדרך הישר. כל אחד שיוצא מפה, הוא בעצמו ממשיך את המפעל של העמותה ויעביר את מסר הנתינה. אני שומר על קשר עם מי שגר פה בעבר. יש לי דבר אחד וזה הניסיון, אני עושה את כל המאמצים כדי להעביר את הניסיון שלי לדורות הבאים. אני לא מנסה להיות אבא אלא מנחה, מלווה וחבר. אני בעיקר משתדל לתת כל עוד אני יכול".

כשבבסיס יש לו הרבה חברים ומקום לחזור אליו בשבתות, המשיך יוסף להתקדם במסלול הצבאי שלו. כשסיים את המסלול יצא לקורס מפקדי כיתות, כשלא סיים את הקורס מסיבות אישיות עבר יוסף, שנה לשחרורו, להיות מדריך שדאות והסוואה בבא"ח.

יוסף מעיד על עצמו כי הוא חש כממשיך דרכו של דני וחברי הסיירת לאור ההשפעה האדירה שהייתה להם עליו. עכשיו, שבועות ספורים לפני השחרור מצה"ל, ליוסף כבר יש תוכניות גדולות לעתיד. בקרוב הוא יעבור לגור עם חברה שלו, רותם, בצפת, לחפש עבודה, ולהיבחן בבחינות הבגרות שלא הייתה לו הזדמנות לגשת אליהן כיוון שלמד בישיבה, לאחר מכן מתכנן יוסף לטייל בעולם ולחזור לספסל הלימודים ללימודי עבודה סוציאלית או מדעי הרוח. "דני מעצם היותו דני תמיד דואג לי, גם כשהוא לא מסכים עם הבחירות שלי, זה קשר חזק ועמוק", מספר יוסף. "בתפקידי כמדריך תמיד ניסיתי להעביר את ההוויה שדני העביר לי, תוך דגש על תחושת השליחות והגנה על המדינה. הכי אני אוהב פה שאני יכול להיות עצמי פה ובעתיד יהיה לי חשוב מאוד לתרום לחיילים כמו שדני עזר לי".